וריאציות על עשרת הדיברות | הנפש היא זו שרואה
עיתון הארץ. מאת שני ליטמן
פגישה מקרית עם הצלם העיוור אלכס דה יונג שינתה את חייה של לטיסיה בולו. עכשיו הם מציגים יחד בתערוכה בז'נבה
בדף הפרופיל של אלכס דה יונג מצאה לטיסיה בולו טקסטים, הקלטות ואלפי תמונות שצילם. היא התבוננה בתמונות, קראה את הטקסטים והתהפנטה. "התצלומים שלו חשפו את מה שחשבתי שאפשר לראות במובן העמוק ביותר. התחלתי לשאול אותו על התמונות, על הטכניקה שלו, על הסיפור שמאחוריהן, למה צילם אותן ומה הרגיש באותו רגע. מאוחר יותר הוא הסביר לי שמבחינתו הנפש היא שרואה ולא העין".
בולו, בת 35, נולדה במונטריאול וחיה כיום בתל אביב. היא למדה צילום בקמרה אובסקורה והציגה בתערוכות. דה יונג, יליד הולנד, נשוי ואב לילד, עסק בצילום לפני שהתעוור. לדבריו, כשהתברר לו שהוא מאבד את הראייה, ביקש את נפשו למות. "הרגשתי כמו תייר בעולם החדש הזה של העיוורון וגם זר בעולם הראייה שזה עתה עזבתי. לא הייתי שייך לשום מקום. הכל נשמט ממני, החלל סביבי ותחושת הגוף שלי עצמי".
הוא מתאר כיצד בהדרגה, כשהתרגל לאובדן הראייה, הרגיש כיצד הוא מתחיל "לראות" בעזרת חושיו האחרים - שמיעה, מגע. השלב הבא היה התחושה כי הוא יכול להמשיך ולתעד בצילום את מה שהרגיש מסביבו, את מה שחש תחת רגליו. "גיליתי שאני עדיין אוהב את הצליל שמשמיע הצמצם, גם אם לא יכולתי לראות את התמונות שצילמתי".
הוא מודה כי בקשר עם בולו היה חשדן בתחילה. "חשבתי שהיא עושה את זה מהסיבות הלא נכונות, בגלל איזו תפישה רומנטית של עיוורון. אני זוכר שהשאלות הראשונות שלה העיקו עלי. הפצעים שלי עוד לא הגלידו, לא היה לי הרבה מה לעשות עם השאלות שלה, חוץ מלנסות להגן על הבחירה שלי להיות צלם עיוור". אבל המפגש עם בולו היה אינטנסיבי ובישר על שינוי גדול שעמד להתרחש. "הרגשתי שאני עומד להגיע אל קצה שממנו אהיה חייב לקפוץ לתהום, שאיאלץ להתמודד גם עם העיוורון וגם עם הצילום, לא להתחבא. כשנאלצתי להתמודד עם התסכול שלי על כך שאינני יכול לראות את הדימויים שלטיסיה דיברה עליהם, התחלתי להתעסק בתפישה שלי וגם בכמיהה שלי לראות. זה היה תהליך כואב, אבל נחוץ".
בולו הרגישה שמצד אחד היא רוצה לחלוק עם דה יונג את ההתרשמויות שלה מעבודותיו, ומצד שני לקבל ממנו תגובה על הצילומים שלה, אבל די מהר הבינה שהעבודות שלה בצורתן הנוכחית לא אומרות לו כלום. התסכול נבע גם מתחושת התכיפות שהלכה וגברה כאשר הבינה שדה יונג חולה במחלה ממארת וייתכן שימיו, וימי הקשר שלהם, ספורים.
"לא ידעתי מה בדיוק אני עושה באותו זמן, אבל דבר אחד היה ברור - הייתי חייבת לשמור על קשר", היא מסבירה. "הצורך שלי בפידבק על העבודות שלי התחיל להתעורר. אבל היה לי ברור שלא הצלחתי לחדור אליו. לחתיכות הנייר המצולמות שלי לא היתה מבחינתו שום משמעות. הן קיבלו משמעות רק כשהצלחתי לגרום לו להרגיש פיסית, ווקלית וטקסטואלית, מה נמצא בהן. אבל יצאנו למסע, שבמהלכו פיתחנו שפה מיוחדת שמתאימה למקום שאליו הגענו".
הנזיר היהודי
השיחות האינטרנטיות הארוכות על מהות העבודה של שניהם הובילו לקשר עמוק ולהחלטה על יצירה משותפת. כיום הם מגדירים את עצמם כ"סטודיו". אבל למרות הקשר האינטנסיבי שהתפתח הם הסתפקו במשך תקופה ארוכה בקשר אינטרנטי בלבד. רק באוקטובר האחרון ביקרה בולו את דה יונג לראשונה ברוטרדם. כשבולו תהתה מדוע דה יונג משתמש גם בשם לודרו ריגזדין, התברר כי זהו שמו כמורה וכנזיר בודהיסטי טיבטי. ממוצא יהודי, אגב. דה יונג הפך לנזיר ב-1987 בעקבות פגישה עם מי שהפך להיות המורה שלו, דילגו קינטסה רינפושה.
בעקבות הפגישה איתו, נהפך דה יונג גם למורה לבודהיזם של בולו. היום הוא רואה קווים מקבילים בין הבודהיזם לתהליך העבודה המשותף שלהם. "בודהיזם הוא אימון, במובן של מחויבות מתמשכת, יומיומית, לצורת חיים", הוא מסביר. "בגלל המיקום הגיאוגרפי השונה שלנו, גם התקשורת היומיומית שלנו הפכה לסוג של אימון מתמשך שקובע הרבה מתהליך העבודה שלנו. בנוסף, במובן שהבודהיזם ברובו עוסק בחקירת ה'בין לבין' שבעולם, חקירת המקומות הלא מוגדרים, העבודה שלנו היא ביטוי של זה, בכך שאנחנו מנסים להביא אנשים לחוויה הזאת בצורה מאוד מוחשית וישירה. כדי לעשות זאת אנחנו צריכים לחקור את אותו מקום ביניים גם בתהליך העבודה שלנו, שזה אומר לנטוש את הפחד כרגש שמכתיב את רוב הפעולות שלנו".
העבודה שמציגים בימים אלה בולו ודה יונג במוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית בז'נבה היא חלק מתערוכה הכוללת שישה מיצבים המוצגים בחללים אלטרנטיביים בעיר. העבודה, "Longing for Sight" ("הכמיהה לנראה"), היא ביטוי של השיטה החדשה שפיתחו כדי לדבר על צילום בדרך המנטרלת את חוש הראייה. "העבודה שלנו היא רבת פנים ונעה בין אובייקטים מצולמים לחללים גדולים", אומרים בולו ודה יונג. "יש שם חלל חשוך, שרק נדמה ריק, אבל הכל יכול לקרות בתוכו. זה חלל שהוא תמיד בהתהוות. הכל שם צף, שום דבר אינו קבוע, הכל יחסי. זה מסע בזמן. זה מקום שאי אפשר להגיע אליו רק באמצעות הראייה.
"העיוורון של אחד מאיתנו היה כמובן הנושא הראשוני שסביבו התחברנו, אבל מהר מאוד זה נהפך לכלי ולא למגבלה. ויתור על הראייה כחוש הדומיננטי באמנות חזותית איפשר לנו לחשוב מחדש את הוויזואלי. כשמסתמכים אך ורק על מראה עיניים יש לכך מגבלות, והבחירה לא לסמוך עליו כמקור היחיד לאינפורמציה חושית משחררת אותנו לגלות דברים אחרים הטמונים מאחורי הראייה. אנחנו מרגישים צורך להפוך את הצילום לנגיש בדרכים אחרות מאשר פיסת קרטון על קיר".